• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

סגן מתניה יצחק צנוירט הי"ד

בן חיה ושמואל

נולד בירושלים

בי"ט בתשרי תש"מ, 10/10/1979

התגורר בירושלים

שירת בחטיבת הצנחנים

יחידה: גד' 890

התגייס ב18.3.1999

נפל בעת שירותו בכ' בסיון תשס"ג, 20/6/2003

מקום נפילה: ירושלים באזור ירושלים והסביבה

מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל

הותיר: אם, אח ושתי אחיות

דברי האמא חיה

מתניה,

בן הזקונים היקר שלי

המוטיבציה שלי

לב המשפחה שלנו

של האחיות והאח והאחיינים היקרים שלך.

בין גדולים גדלת, ואכן מהר ופרצת רחוק, והגעת להישגים.

עתידך היה מובטח, הדרך סלולה.

כל מה שעשית – בענווה ובשקט.

אני רק רוצה לספר על מה שענית לי לפני שהתגייסת כששאלתי אותך: אתה מתגייס לצבא, אתה בן זקונים, רוצה לקרבי – בסדר, לצנחנים – בסדר, למה דווקא לסיירת?

תשובתך הייתה קצרה: אמא, מי יותר חשוב, אני או עם ישראל?

ולכן בני, אתה גדול. עשית הרבה למען עם ישראל, ותהיה שליח נאמן ומליץ יושר על עם ישראל ועלינו.

ולמורן היקרה שלנו,

אנחנו איתך,

תודה על האושר שגרמת לנו בחודשים האחרונים.

 

בני מתניה, היה שלום.

 

שלושים למתניה / האחות שלומית

בס"ד

מתוך השיר "הלומת געגועים" של המשוררת זלדה.

הלומת געגועים

לקרבת נפש בלי פניות

ספרתי לרוח

שזרק קור אל פני וברח

כמה עדינות כמה חסות

כמה עצה יש במלה אח.

(זלדה)

 

הלומת געגועים אני סובבת כבר חודש. ההלם, הגעגוע.

הימים הנוראים בחיי עברו עלי בערפול חושים, ובהשלמה, למרות חוסר היכולת לקלוט מה באמת קרה כאן. קשה לעכל מציאות מרה. ההווה הנורא מכול לא נתפס, אז נאחזים בעבר, בתמונות, בסיפורים.

כל הבית ספוג בך, מתניה, בבגדיך, בספריך, בפתקיך, בתמונותיך, בתכניותיך שנגדעו ככה פתאום. דברים רבים מדי התחלת, תכננת, ולא הספקת. בחדרך מונח הספר "שביל קליפות התפוזים" (מאת נחום גוטמן), שלא קראת כילד, והחלטת עכשיו, כשיש לך זמן עם היציאה לאקדמיה להשלים פערים ולקרוא. אחר כך, אמרת למורן, תעביר אותו לאחיינים. הספר נשאר מיותם ----

בימי השבעה – חבריך, חייליך ומפקדיך הבחינו ברצון העז שלנו לדעת ולשמוע עליך כמה שיותר, וסיפרו וסיפרו. לא הכול היה לי חדש. הרי אני מכירה אותך, תנצ'ו, לא מהיום, ואפילו לא מלפני ארבע וחצי שנים. ובכל זאת למדנו עליך פרטים חדשים. מהדברים עלתה דמות של חייל ומפקד מסור ואידיאליסט, בעל כושר מנהיגות, כן וישר, אמיתי עד הסוף, אחראי, ורגיש. רצית שרק יתנו לך להוכיח את עצמך, וכשניתן – פרחת. היסודיות, ההקפדה על הפרטים, כושר הארגון, ההעמקה, המוסריות – תכונות שהכרנו מהבית – גרמו להערכה רבה.

אבל מה – הם דיברו על החייל המסור והמשקיע – ואני ראיתי בעיני רוחי תינוק שמנמן בעל עור לבן-לבן, עיניים חומות-כהות וריסים ארוכים-ארוכים שבימיך הראשונים כתינוק רך הסתבכו זה בזה כשניסית לפקוח עת עיניך.

הם דיברו על מפקד אחראי ונערץ – ואני ראיתי ילד קטן עם גומות חן מדהימות ועם עיניים כהות ועמוקות שהיה בשבילנו מתנה של ממש.

מתנה, אחי הקטן, הכנסת שמחה אמיתית לביתנו. תינוק חדש המגיע לבית של בני עשרה. מעולם לפני כן לא ראיתי את אבא זורח ומאושר כל כך. הכנסת לחיינו ממד נוסף של ילדות, שמחה וצחוק.

נראה לי שלא היה לך מושג עד כמה היית דומיננטי בחיי כולנו. כל מי שהיה עמנו במגע – עם אמא, עם איטה עם מאיר ואיתי – לא הפסיק לשמוע עליך. ידעו עליך כל פרט. רק הוזכר שמך – והעיניים נוצצות מגאווה; והלב מודע לחששות, לפחד ולדאגה. ובבוא הבשורה הקשה מכול, כה רבים שלא הכירוך הרגישו שאיבדו אדם קרוב.

לא קל היה לך לגדול בלי אחים קרובים בגיל, ואני לא אשכח איך לאחר שעברנו לירושלים, בערבי החורף הארוכים, אמא בחנות, אבא מכין לא את ה"ביצה בקן" שאהבת, אני כבר סטודנטית בשנותיי הראשונות באוניברסיטה, ואתה – ילד בבית ספר יסודי "נועם" ומנסה ליזום מריבות קטנות עם אחותך ה"קטנה". כל אחד צריך הרי לריב עם מישהו.

"אחותי הקטנה" קראת לי. גדולה ממך אמנם בכמה שנים טובות, אבל מה זה משנה? אתה רצית לתת חום ואהבה שהיו בך. הרבה אהבה קיבלת וחיפשת את האפיק לתת. עד הסוף – תמיד מחבק, מחלק צ'פחות, נותן מילה טובה. יודע להחמיא על בגד יפה, על אוכל טעים, על שולחן ערוך בטוב טעם. ילד בעל חוש אסתטי תמיד היית. בעל תדמית של מאצ'ו מבחוץ – קשוח, מחוספס, לא בוכה גם כשמאוד כואב – ולצערנו, לא חסרו הזדמנויות כאלה – אבל בעל נפש כל כך רגישה. וכל כך דומה לאבא.

היית כתף זמינה ואוזן קשבת. כמי שחווה אובדן בגיל כה צעיר עם מותו של אבא, כשהיית בן 14, חודשיים אחר כך בנפילת בן דודנו מאיר מינץ, ואחר כך כשאיבדת חברים כה רבים, הייתה בך רגישות גדולה לקשיים ולמצוקות של אחרים: של חברים וחברות שעברו אסונות; של חיילים, שרבים מהם ציינו את היחס האישי והרגיש שלך כמה שיצר "דיסטנט טוב", כהגדרת אחד מהם. היית נשמה טובה בבית, לאימא. ידענו שתמיד אפשר לסמוך עליך.

הרבה מהסיפורים האלו ששמענו ממכריך ומאוהביך הרבים מאז האסון התחברו לי לילד הקטן שהיית. דקות ארוכות היית עומד מול החלון בביתנו בבני ברק בלילות אמצע החודש ומביט בשקט בירח המלא העולה. נשמה רומנטית, הכרזנו עליך. ובמהלך השנים – מצאת את האפיקים הקטנים והמרגשים כל כך עבורנו – במיוחד היום, אבל גם אז – לגלות משהו מהנפש הרגישה הזו: משאיר פתקים קטנים עם מסרים רגישים במיוחד. נותן צ'ופרים לאחרים ושומר כל דבר שניתן לו.

הרומנטיקה הזו התחברה באופן ישיר לאהבה הגדולה שרחשת לארץ הזו. בעיניי היית מין פלמ"חניק מאוחר. דינוזאור שנשאר שריד לתקופה אחרת. נשמה המתגעגעת לשיר העברי הישן, המתגעגעת לארץ ישראל של פעם, לשורשיות, לחיבור הפשוט עם האדמה. אני זוכרת את האושר שחשת כשחווית עבודת אדמה ממש בעצמונה ובחוות הר סיני בסוסיא. חלומך הגדול, לפני תקופת הצבא, היה ללמוד חקלאות כדי לעבוד כחקלאי.

לא סתם נוצר הקשר שלך למאחז "אביגיל" בדרום הר חברון. השתדלת להגיע לשם ככל שיכולת, ושמחת להיות בין חבר'ה שורשיים כאלו, מחוברים לאדמה, שלווי, שלא עושים חשבון לאף אחד.

היית אידיאליסט אמיתי, חף מכל פוזה. איך אומרת המשוררת זלדה בשיר שפתחתי בו: "נפש בלי פניות": לא אינטרסים זרים ומניעים חיצוניים הניעו אותך. האמנת באמונה שלמה במה שעשית, ובכך שאת העבודה הזאת מישהו צריך לעשות. כששאלתי אותך לתומי לאחרונה, עוד כשהיית בקלקילה, "אתה לא יכול לקחת יום אחד של חופש"? ענית לי: "המחבלים לוקחים חופש?"

רבים סיפרו על המפגש שלהם עם אהבתך לשירי ארץ ישראל של פעם. אני חייבת להודות שלנו – המשפחה – יש יד ורגל בעניין זה. אני אישית (ויסלח לי מי ששמע כשסיפרתי זאת בשבעה), לוקחת קרדיט ספציפי על השיר "ההר הירוק", של אהוד מנור. אתה היית בן 4 בערך, וכבר אז היה קשה מאוד להעיר אותך בבוקר. פעם אחת החלטתי לנסות בדרך אחרת: התחלתי לשיר לך את השיר "ההר הירוק", כי מילותיו הראשונות "פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט" – התאימו לרגע. היה אז באמת חודש שבט. ומאז – זכרת לי זאת. לא פעם התקשרת אלי מהצבא, גם בחודשים האחרונות, ואמרת: "תפתחי מהר רשת ג', או גלי צה"ל". כשפתחתי שמעתי את השיר שהזכיר לו אותי ואת אותו אירוע.

גם לאמא התקשרת לא פעם ושלחת אותה לפתוח רדיו, כדי לשמוע בשידור חי את השיר שהקדשת לה: "מכתב מאמא" של נתן אלתרמן: "שלום לך ילדי, שלום מאמא". כנראה לא מעט מיחסי אם ובן העולים בשיר הדהדו לך מוכרים מהבית. "ולו ידעת מה שמחה בו אמא...".

 

בכל התקופה הנוראה הזו מתרוצצות בתוכי תחושות שונות. גאווה גדולה על מה שהגעת אליו, מתניה. הצבת לעצמך יעדים והשגת אותם. זכית להערכה רבה מכל מי שעבד מולך, שהכיר אותך. יצרת קשר כה עמוק ורגיש עם מורן, חוויות איתה אהבה גדולה, וחלקת עמה חלומות משותפים. היית מאושר.

ויחד עם זה – הכאב. איך אפשר לקלוט את גודל האסון, את השבר? לדבר עליך בלשון עבר? כל זה נגמר? למה? ולמה דווקא עכשיו, כשהכול הסתדר לך, כשהעתיד נראה ורוד מתמיד? כשהיה ברור כבר שהדרך סלולה...

ודווקא בצורה הכל כך נוראה הזו?

ועוד בבית!?

למה?

 

אין לי תשובות. עם השאלות האלו תמיד נחיה, אבל ברצוני לחלוק עמכם קטע ספרותי, מעין מדרש מודרני, ששמעתי לאחרונה והתחבר באופן ישיר לדברים שאמרה אמא שלי בימים שאחרי השבעה.

זוהי יצירה ספרותית אישית המנסה, כפי שעושה לעיתים המדרש, למלא את הפערים שמשאיר המקרא בסיפוריו, והיא מתארת דו שיח דמיוני בין הקב"ה לשרה כשאברהם הולך לעקוד את בנו. אפשרות של שיח שהתנ"ך אינו מעלה (בהזדמנות זו אני מודה לתמר ביאלה שבהרצאתה התוודעתי ליצירה זו).

הסיפור מתאר את שרה השומעת באקראי את אלוקים מדבר עם אברהם, ואת התביעה המזעזעת להעלות את בנם לעולה. שרה ההמומה, המבוהלת, אינה יודעת מה לעשות, אולם בבוקר, לאחר שאברהם ויצחק הולכים למקום העקידה, שרה שבה למקום שבו עמד אברהם בעת שדיבר עם הקב"ה, ושואלת את השאלה שאברהם לא שאל: "מדוע?"

הקב"ה לא עונה ישירות אך פותח איתה בשיחה, ואומר לה כי הוא שלח את אברהם להעלות לעולה את בנו, זה שעליו ניתנה ההבטחה שיתגשם העם.

שרה שואלת: "אז זהו עונש? במה אכזבנו אותך?"

והקב"ה עונה: "ההבטחה בעינה עומדת. כשבעלך היה אברם ואת שרי – כרתנו ברית. אך האם ידעת מה כללה ההבטחה? את שמעת מאברהם שהעם שיצא ממנו יהיה לעבדים בארץ לא להם ויעונה בשעבוד ודיכוי, נכון?"

"כן... כן אני זוכרת".

והקב"ה ממשיך: "אני גם אמרתי לו שאחרי שיירשו את הארץ שהבטחתי לאברהם, העם יתפצל וייפרד. ממלכתו הצפונית תתפזר ותאבד, וצאצאיו יצאו לגלות, שגם בה יהיו משועבדים תחת כוחות אחרים, ואז יוסיפו וישובו לגלות לעוד מאות ואלפי שנים אחרות. האם הוא סיפר לך גם את זה?"

"לא..."

"שרה, אני אמרתי לאברהם את שמוכרח להתרחש: עלייך לדעת שילדיכם יהיו שונים מכל האומות האחרות: הם ישרדו כעם בגלות, ויתאמצו למלא את רצוני תחת סכנה מתמדת. אולם הקשיבי היטב שרה: מה אם באותן ממלכות, שבהן יתקיים העם בגלות ילדיכם יהיו שנואים, ויואשמו – שלא בצדק – בפשעים איומים. ירדפו אחריהם ממקום למקום, יאלצו אותם להמיר את דתם. ועוד יגיע הרגע ששליט באחת הארצות שבהם יהיו יתנשא וידמה להכחידם כולם. לו ידעת, שרה, ששליט כזה ישלח שישה מליון מילדיך: גברים, נשים וילדים – למיתות מחרידות של רעב ועינוי, יערום את גופותיהם בראש כל חוצות ואז יעלה אותם בלהבה ואפר – היית רוצה עדיין שההבטחה תתקיים?"

ואז שרה שואלת: "האם זה מה שיקרה? איזו מין הבטחה היא זו? מדוע עלי לשמוע כל זאת?"

והקב"ה עונה: "לא, דבר מכל אלה לא יתרחש. שלחתי את אברהם להר המוריה להקריב את בנו, ובכך למנוע את כל הסבל העתידי".

 

לפתע הבינה שרה שאלוקים מציע לה הפלה למפרע. דינם של ילדיה נחרץ. נקבע ייעודם הקשה כפי שאלוקים תיאר אותו. כל שעליה לעשות הוא לומר מילה אחת ואברהם לא יניח ידו על זרעו. אך אם תעשה כן ובנה ייוותר בחיים, היא תיתן חיים גם לזוועה שלא ניתן להעלות על דל שפתיים. למולה ראתה אלפי חפים מפשע גוועים, רצוחים, גופותיהם מוטלות גלויות, פניהם הכחושות הם פניו של יצחק...

 

"אך אם זה מה שיקרה", שואלת שרה, "מהי הברכה? הרי הבטחת ברכה! מה שאתה מתאר הוא רק קללה!"

"לא, שרה. כל דבר טוב שאמרתי יתגשם, ואף יותר. אם יחיה יצחק, צאצאיו – צאצאיכם – יפרחו בכל כך הרבה אופנים, בכל כך הרבה תקופות. הם יאהבו אותי ואני אוהב אותם. שאר הגויים יתברכו בהם, והם לעולם ינצו וישובו לפרוח, גם אם כל מה שאמרתי עד כה יתרחש. זאת, גם זאת, בידייך".

"ועלי להחליט"

 

כאן אני קוטעת את הציטוט. בהמשכו שרה כמובן מחליטה שיצחק יחיה, למרות שהיא מודעת לגורל הקשה הצפוי לזרעו, עם ישראל. הברכה הצפונה בחיים גוברת על שאר השיקולים.

 

באופן דומה ומפתיע, ביום ששמעתי את הטקסט הזה, שאלה אותנו אמא שלי, בניסיונותיה לנחם ולתת כוח: אם הייתם יודעים לפני עשרים וארבע שנים שהילד הזה ניתן לנו לעשרים ושלוש שנים ותשעה חודשים וזהו. ואז יקרה האסון – האם הייתם מוותרים מראש?

התשובה הייתה ברורה. לא היינו מוותרים על יום אחד מחייו. מתניה חי חיים מלאי משמעות. הוא חווה חוויות רבות, למד ובירר את הדרך שבה הוא רוצה ללכת בחיים. הוא האמין בעקרונותיו, ולפיהם חי. הוא העשיר את כולנו, והעניק למשפחה אור, אושר, אופטימיות וגאווה. קיבלנו פיקדון, מתנה, ואנו יודעים להעריך מה היה לנו. צר לי עליך, אחי מתניה, על הזמן הקצר שהופקדה המתנה בידינו.

לפני סיום אני מבקשת להודות לכל מי שתמך ותומך בנו בשעות הקשות: למשפחה, לשכנים, לאנשי – ובעיקר נשות – קריית משה שלא מניחות את אמא שלי כמעט רגע אחד לבד, לחברים ולאנשי הצבא. רבים רבים הגיעו לעזור, לנחם ולהיות עמנו ואין באפשרותנו להודות לכל אחד באופן אישי.

תודה לכל מי שעזר לנו בארגון הערב הזה: לעומר רגב על ההנחיה, לחגי לובר על הארגון, למכללת דוד ילין על שאיפשרה לנו להשתמש במקום, ולכל מי שסייע.

ולסיום – למורן יקירתנו, לחברים היקרים מהשכונה – בעיקר אבי, מולי, כפיר, אוריה, יאיר, לשאר החברים והחברות מהשבט ומהשכונה, מעצמונה, מהצבא, למשפחת צנוירט המורחבת שידעה כבר כל כך הרבה צער, ולכולכם שכל כך הייתם איתנו – אני מבקשת להקדיש שיר, על השאיפה הכל כך קטנה והכל כך לא מובנת מאליה – למעט שלווה, שקט, מנוח ונחמה, ואני מאחלת לכולנו שעוד נזכה.

 

מבוקש / מאת אדמיאל קוסמן

מחנה צריפין, י"ז באייר תשמ"ט

 

מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש

לכמה רגעים בלבד.

מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל

לכמה רגעים בלבד.

 

מבוקש עציץ, עלה, גבעול או שיח, שלא יקום

ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד.

 

מבוקש דיבור אחד, נקי נעים וחם שישמש ספסל

מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה יונה, נפשי שלי,

אשר יצאה מן התיבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר,

ולא מצאה מאז מנוח לרגלה.

 

דברי האחות איטה מוניץ

מתניה, ילד זקונים קטן. כשנולדת – התווכחנו, האחים הגדולים עם אמא על השם. אבא אמר שכשילד נולד – יש לאבא רוח הקודש לגבי השם והתעקש על השם מתניה. מתנת-אל, על מתנה אומרים תודה, וכשהיא נלקחת – הרי אי אפשר לבוא בטענות, כי הרי זו מתנה. מתניה קטן שלנו, אושר גדול ואור מלאת את הבית. במידה מסויימת החל הבית לחיות סביבך. אבינו מת, ואתה – ילד זקונים קטן, מצאת עצמך בגיל 14, לאחר תקופה לא קלה של מחלתו, מבוגר בעשר שנים לפחות, ומבטיח לעצמך, לאמא ולנו שאתה חזק ומתמודד. לא ביקשת שום הנחות וכשהזמינה אותך קצינת ת"ש לפני השרות לברר האם כיתום אתה מבקש קל"ב או תמיכה נוספת, שאלת אותה: "ביקשתי משהו?" ודרשת רק שיתייחסו אליך כאל חייל רגיל. ברוח הדברים שספגת בשנה וחצי בעצמונה רציתי לתת ולעשות משהו חשוב ומשמעותי. תנצו, אידיאליסט תמים שכמותך. שום שיקול של כדאיות או חומרנות לא נכנס למערכת השיקולים שלך. היית גאה להיות "פראייר" ישר עד הסוף ולא מסוגל "לעגל פינות" לא תמיד היה קל לחבר'ה שסבבו אותך – על היושר המוחלט הזה, אך תמיד ידעו שאפשר לסמוך עליך – עד הסוף... כשהגעת לסיירת צחקו עליך שאתה "סבא" – קצת כבד כזה, ואוהב שירי ארץ ישראל של פעם, שירים של געגוע... הבנת אותם. מה יכולים ילדים בני 18-19 שחיו חיים בטוחים ומוגנים להבין בגעגוע? אולי עכשיו הם מבינים יותר. מה קורה עכשיו, מתניה? האם נגמר הגעגוע? האם בפמליית קבלת הפנים שם למעלה – קיבלת חיבוק אמיץ מאבא? האם נישאת על כפיהם של ידידה ואבשי, ופיני וחגי, וארז וניסים, ואייל ויעל, ודניאל? האם מקבלים שם באופן מיוחד אנשים שכל חייהם היו נתינה גדולה? שם, בוודאי, נגמר הפער המסויים שהרגשת בין האידיאל למימוש המעשי שלו, בעולם הזה. כשישבנו בבית החולים עם חבריך הדואבים והחרדים שעברו כ"כ הרבה בשנים האחרונות – פניתי לרבונו של עולם – דיברתי איתו, התחננתי, לא הצלחתי. אבל אני מבקשת עכשיו – אנא, לא הצלחנו לעצור, את מידת הדין – תן לנו את הכוח להתמודד עם התוצאות והייה איתנו. אנא, אל תרחק, כפי שמבקשת זלדה בשירה: המנחמים באים אל החצר החיצונה עמודים על יד השער אושר פניו אל גיא צלמות ואימתו סביב סביב. עמידה על יד השער כל יכלתם של מנחמים לשאת גם נפשי במרחק פרסאות מן האני של הבוכה. גזירה היא. יוצר לילות ורוח הלא נגדך בכי איום זה אל תרחק - אל יעמדו כחיץ מליוני שנות אור בינך ובין איוב. עזור לנו, לחברים מהשבט, לעצמונאים, ולכל אוהביך... תודה לרב רפי, לאלישע ולשאר אנשי המכינה בעצמונה, על כך הטוב שהענקתם למתניה. לחגי ויסבורד, שהיה לו מורה דרך ומפקד נערץ, לאמיר שליווה אותו מתחילת הגיוס והאמין בו. ומעל לכל – למורן, על האושר שהענקת לו בחדשים האחרונים – תודה. אני יודעת כי במקום בו אתה נמצא תעשה כמיטב יכלתך לשנות את רוע הגזירה ולהעביר את מידת הדין מעל הארץ הטובה הזאת. היה שלום, אח קטן נוח בשלום, חמודי

 

דברי פרידה / סא"ל אמיר ברעם

מתניה, לא כך חשבנו להיפרד ממך...

הבשורה הנוראה זיעזעה את יומנו כברק ביום בהיר.

זה עתה סיימת את תפקידך כסגן מפקד פלוגת מרץ 2002, תפקיד שעשית באהבה ובמסירות. רצינו להיפרד בברכת הדרך, בשי צנוע, במילים חמות, אך התאונה הנוראה שיבשה את תוכניותינו...

מתניה, נפגשנו לראשונה עת התגייסת לסיירת כטירון צעיר חדור מוטיבציה ורצון לתת. ליוויתי אותך במהלך המסלול: נימוסיך, התנהלותך השקטה ודרך הארץ בה חונכת בלטו עוד בימים הראשונים להיותך חייל.

מתניה, את מסלולך בגדוד התחלת בפלוגת החוד כאשר הגדוד עסק בלחימה בגזרת בית לחם. הובלת את מחלקת הגיל במבצעים מורכבים ביותר תוך שאתה מפגין מנהיגות, מקרין אחריות וסמכות וסוחף את חיילך אחריך ללחימה מורכבת וממושכת: מהמבצעים הראשונים בשטחי יהודה ושומרון, דרך מבצעי "חומת מגן" בשכן וההמשך בלחימה נמרצת בהגנה על יישובי השרון בקלקיליה ובטול כרם.

מתניה, אני כותב דברי פרידה ממך וחיוכך המפורסם עולה בראשי.

תמיד עם מצב רוח, משרה אוירה נעימה, שמאפשרת התמודדות עם המצבים הלחוצים ביותר, בקור רוח ובשיקול דעת.

תפקידך בפלוגת מרץ דרש ממך מקוריות, יצירתיות ונחישות. אהבת את הפלוגה ואת העבודה עם איציק, יחד הובלת את פלוגת מרץ כתף בצד כתף.

מתניה, תכננו יחדיו את לימודיך באקדמיה ואת חזרתך לגדוד כמפקד פלוגה, יחד חשבנו אם נכון לחזור ולפקד על פלוגה בוגרת או שמא נכון יותר לפתוח פלוגת מסלול... אמרתי לך שעל פי ניסיונך המבצעי נכון לחזור לפלוגה בוגרת, אך אופייך השלו, הסבלני והדידקטי מתאים לא פחות לפלוגה צעירה, הדורשת הכוונה והדרכה.

חיה, איטה, מאיר ושלומית, גדוד 890 מרכין ראש עם לכתו של לוחם, מפקד וחבר לנשק... אנו מתחייבים לנצור את זכרו בלבנו ולהמשיך לצעוד בדרך בה מתניה האמין ובדרך בה הוא צעד.

 

יהי זכרו ברוך!

 

אמיר ברעם, סגן אלוף

 דברים לזכרו של מתניה ז"ל / יצחק גרומן

ב"ה

 

חבר אחד שהיה בינינו איננו, כי לקחו האלוקים אליו. ומכיון שניהל הוא את אורחות חייו בענווה ובצניעות, ומעשיו היו נסתרים, אמרתי לעצמי אנוכי אשר הלכתי עמו לאורכה ולרוחבה של הארץ, ויש עמי באמתחתי דברים טובים שראיתי בו אין אני רשאי לשומרן בלבי, אלא מוטב יעלו על הכתב ומתוך כך נמצאנו למדין על גדולתו של האיש היקר הזה. אמרתי דברים רבים יש לי לכתוב אך אכתוב על מאור פניו, שמתוך שפניו מאירות היו, למדנו על נשמתו שאף היא מאירה היתה ועל מידותיו הטובות שאף הן מאירות היו.

אמרו עליו הבריות מעולם לא פגשו אדם למתניה בשוק ואין חיוכו עמו, הא כיצד? היה אדם פגשהו בדרך ובטרם הספיק להקדים לו שלום וכבר היה חיוכו נסוך על פניו, ולא עוד אלא אף בשכבו חיוכו על פניו. בקומו חיוכו על פניו. ואני שהלכתי עמו לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת ידעתי את נפשו הרחבה, ועדיין דמות זיו דיוקנו ניצבת ועומדת לנגד עיני עת עלה הוא בהר וירד במורד, חצה את הסבך שבעמק ומשאו הכבד על כתפיו ועדיין חיוכו היה נסוך על פניו.

לא ראיתיו בשדה הקרב אף לא בסערות המלחמה, בליל כסליו קר ראיתיו, סתם לילה של ה'תשס"א, העבים התקשרו מעלינו וערפל החשיך לנו את היקום, הצינה חדרה כבר מזמן לעצמותינו, ואף העייפות נתנה בנו את אותותיה, בחילה קלה, אגלי זיעה ושפשפת, אך עדיין דמות זיו דיוקנו מאירה היתה וחיוכו על פניו כשהעננים התפזרו והלבנה יצאה ממקומה והאירה את פניה דומני כי ראיתיו מחזיר לה גם הוא את מאור פניו, ומודה לה על הארץ הפנים ורגעי החסד של אורה, והיה חיוכו בליל קשה זה דומה לחיוכו הרגיל של כל ימות השנה עם גומות החן שעל פניו, אלא שנופך של כובד ראש התווסף למבטו ולחיוכו זה.

דמותו הולכת לפני ובעיני רוחי אני מביט בו ורואהו מתרחק והולך לו בדרכי העפר של הארץ. עולה הוא בהרים ויורד במורדות, חוצה את הסבך שבעמקים ומשאו הכבד על כתפיו. ומשמיע הוא בקולו. בגעגוע ובעצב, זמר עתיק יומין של ארץ ישראל, זמר השמור עמו מיום עומדו על דעתו, הולך הוא בודאי לחפש את חבורתו העיקשת והטהורה של אנשים מוסרי נפשם..., היי מתניה, חבי כמעט רגע מה פשר מוסרי נפשם, על מה ומדוע כעת? האלמו דום, כך עלתה מחשבה לפניו ואין אתם רשאים להרהר אחריו, אנוכי שנקראתי לבוא אל המלך פנימה אין אני מסרב לכך.

וקשים הדברים וכואבים הם, ויורדים ונוקבים עד עמקי תהום.

איש יקר, זאת קומתך דמתה לתמר, בכאב ובגעגוע אנצור את זכרך.