• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon
סוד עבודת ה' בשמחה | הרב אלי אדלר    
 
העובדה הבסיסית שהאדם חי תחת עול הזמן, היא בעייתית ומורכבת. באופן עקרוני ניתן לומר - שהזמן לא עושה טוב לאדם. ראשית, במישור הפרטי - השלב הראשון של חיי האדם מאופיין דווקא בתמימות, הכול נראה טוב וחיובי. אמנם האדם מתבגר ומאבד את תמימותו הנאיווית. הוא פוגש את מורכבות חיי האדם, מלחמת החיים, הסכנות, הטרגדיות, רוע הלב, והעקמומיות. טרחת החיים מתישה: אדם זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה, זה לוקח המון אנרגיות מהאדם, ומוציא לו את המיץ. והחיים מתישים. תמונה עוד קשה מכך, פוגשים אנו במסגרות הכלליות של חיי האדם: החיים החברתיים והלאומיים. חיי עם בארצו, והקמת מדינה וחברה, עלולים להיות בעייתיים מאוד. חז"ל אומרים ש"לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה[1], שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין"[2].
 
המשמעות היא, שככל שמסגרת חברתית קיימת פחות זמן, היא פחות מסואבת. זו אינה אמירה אופטימית ביחס לכל הכיוון הכללי של החברה האנושית והמסגרות הציבוריות. אלו אינן מרוממות את האדם. הזמן אינו מקדם את הציבור האנושי. להיפך - העבר, ההצטברות של רשמי החיים החברתיים, מסאבים ומכבידים.זו קללת החיים כפי שמתוארת בשלהי פרשתנו: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". הפחד נובע מכך שהלילה והיום אינם קשורים זה לזה, וממילא "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" הכול מנוכר, מאיים ומרתיע. אין קשר בין נקודות הזמן. הכול תלוש ומנותק והאדם מוצא את עצמו אבוד, מאוים, חסר ביטחון ועייף.בכך בדיוק הסתיימה הפרשה האחרונה, פרשת כי תצא, במצוות מחיית עמלק. סכנת עמלק מתעוררת כאשר "אתה עייף ויגע", והעייפות והיגיעה האלה נמשכים מתוך מה שאתה "לא ירא אלוקים". אמנם היכולת להפך את כל אלה, נמצאת במילת הפתיחה של פרשתנו: "והיה". חז"ל אומרים ש"כל מקום שכתב 'והיה' - אין שמחה כיוצא בה"[3]. ומה הופך את 'והיה' ללשון שמחה? דווקא ויו-החיבור שבראשה[4]. בלא ויו-החיבור, "היה" הוא רק עבר מכביד. אך ויו-החיבור משנה את הכול מקצה לקצה[5] והופך את העבר לעתיד. אפשר להפוך את העבר לעתיד בעזרת ויו-החיבור. ויו-החיבור בחיינו הוא ביטוי של השקפת עולם. האם אנחנו חיים בתוך שלל מפורד של רשמים, חזיונות ומאורעות? או שהחיים שלנו מחוברים ומדובקים. יש דבק לחיים שלנו. אם החיים קשורים, אם יש מגמה אחדותית, אם החיים הם מהלך אחד ארוך, הרי שהכול מואר באור אחר. כך הרב צבי יהודה זצ"ל היה מסביר פעמים רבות את תפילתנו במוצאי שבת: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָחֵל עָלֵינוּ הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם. חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא. וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן. וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶךָ". לא רק שיש בימים יראה, אלא שהם מדובקים וקשורים זה לזה, על ידי היראה. ההשראה האחדותית של השבת, טרם נכנסנו למלחמת החיים שבימות החול, קושרת אף בין ימי החול. זו התשובה האמיתית ליגיעה של "ולא ירא אלוקים". החיים אינם נשארים "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם"[6], אלא יש ויו-חיבור פנימי בנפש אדם ובתודעתו, הקושר ומחבר את הכול. החיים הופכים להיות עולם שכולו ארוך, קו אחד אידיאלי, חיים מלאי אתגר והתחדשות. לא לחינם התוכחה בפרשתנו באה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". מציאות זו של חוסר שמחה, מהווה סימן על כל החיים. ולעומת זאת, כאשר החיים מדובקים ביראתך, הרי שכל יום הוא נחפץ ורצוי, חדש ורענן. כך מודגש פעמיים ברש"י במהלך הפרשה: "היום הזה ה' אלהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם"[7]. "היום הזה נהיית לעם - בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית"[8].
 
חיים אמיתיים של שמחה, אינם נבנים על ידי בריחה מהחיים, בכך שמכרכרים ומפזזים בכיכר העיר בהתעלמות גמורה מכל מה שקורה מסביב ומתוך שמסירים אחריות מהחיים על כל מורכבותם ותביעותיהם. שמחה בחיים, זה שמחה עם החיים, שמחה הנובעת מעומק רוחני, היוצר מהפכה בגישה העקרונית לכל מה שעובר עלינו כפרט וככלל.
 
עלינו להוסיף את ויו החיבור לכל החיים שלנו, וזה לא קל. זו מגמתנו כפרטים ואף ככלל. זה מה שאנו חפצים לבנות במדינת ישראל. לבנות חברה מסוג אחר. אנחנו חפצים במדינת ישראל לשנות את המשוואה הריאלית האומרת שככל שמסגרת ציבורית היא יותר ותיקה, כך היא יותר מסואבת. הלא זהו חזונם של נביאנו הצפון בעתיד מדינתנו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'"[9]. נבואה זו היא וודאית, אך היא תתגשם ככל שאנו נאמין בה ונפעל כחברה להגשמתה.
 
 
 
[1] כלומר עיר צעירה, שלא קיימת הרבה זמן[2] שבת י:[3] פסיקתא רבתי פרשה ה[4] עי מהר"ל דרך חיים אבות ד יח[5] עי גם שיחות הרצ"י בריש פרשתנו[6] ישעיהו כח ועי' שם בפסוק יב, שגם שם מופיע בהקשר זה עייפות ויגיעה[7] רש"י דברים כו טז[8] רש"י דברים כז ט[9] ישעיהו ב
Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square