• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

 

 

מעמד הר סיני היה רגע שיא בתולדות עמנו. עם שלם מתעלה לדרגות רוחניות נשגבות. כל המעמד המרומם הזה היה המצע לנתינת התורה, הביטוי לדרך הערכית שבה עם ישראל צריך להתהלך כעם.

ופתאום, בפרשתנו מסופר על הכישלון של עם ישראל שתוצאותיו חטא העגל.

 

העם הכין פסל של עגל מזהב. העם היה כ"כ להוט להכין את העגל, שהם תרמו לעשייתו את התכשיטים של נשיהם וילדיהם הקטנים, והכריחו את אהרן לעשות אותו. לכן תגובתו של ה' למעשה זה הייתה חריפה. אך משה רבנו, הרועה הנאמן של העם, מסנגר עליהם במסירות-נפש גדולה בדבריו אל ה'. הוא כולל את עצמו יחד איתם, ואומר לה' שאם עונש מגיע על עם ישראל, הוא רוצה להיענש יחד איתם. משה פותח בתפילה מיוחדת: "ויחל משה את פני ה' אלוקיו". בזכות תפילתו ומסירות נפשו - ה' מוחל לעם ישראל על חטאו הכבד.

 

מה גרם לעם ישראל, ובמיוחד לאחר מעמד הר סיני, בו עם שלם פוגש מערכות אלוקים חיים, לחטוא בחטא זה?

בפרשה מובאים דבריו של העם לאהרן: "משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". משה נמצא כבר ארבעים יום על הר סיני, והעם חוששים שמא הוא מת.

דומה הדבר לאמא שבנה יצא מהבית ואמר שיחזור עד שעה מסוימת. כשמתחילים מחוגי השעון להתקרב אל הזמן שנקבע ולעבור אותו, דאגה ממלאה את ליבה. היא בטוחה שקרה משהו לבנה. היא בונה תסריט שלם המסביר מה ואיך קרה לו ואיפה הוא מאושפז ברגע זה ממש.

 

מקורו של הפחד, ככל הכוחות שבאדם, ממקום נכון, בריא וטוב. ללא כוחות הנפש שיוצרים את הפחד, אדם לא היה שׂם לבו לסכנות האורבות לו באמת. אך כאשר גבולות הגזרה של תכונת אופי זו נפרצים, הדמיון משתלט על האדם, הוא מתאר לעצמו כל מיני סכנות שאינן קיימות, והוא קופא במקומו מרוב פחד, או גרוע מכך – עושה מעשים לא מחושבים.

התלמוד הבבלי מספר לנו (מסכת שבת דף ס') על אירוע מזעזע שהיה לפני כאלפיים שנה בזמן שהרומאים ששלטו בארץ גזרו גזירות קשות על היהודים. קבוצה של יהודים התחבאו במערה מפחד השלטון, וחשבו ששמעו קול מעל המערה. הם היו בטוחים שגילו את מחבואם ומרוב הבהלה לצאת מהמערה רמסו את חבריהם למוות. הסיפור מסתיים בסיכום הנזקים: היו יותר הרוגים "מאש כוחותינו" מאשר מה שהרגו בנו האויבים.

 

כאשר עולמו הפנימי של האדם יציב, וכאשר הוא מקצועי ומבחין היטב במציאות בה הוא חי, כך פוחת מקומו של הדמיון בתודעה וניתן  להתגבר על הפחד. באופן זה מתגבר דוד, העלם הצעיר, על גלית הפלישתי עצום הממדים, בזמן שכל צבא ישראל רעד מפחד. דוד נלחם מתוך אמונה בה' ואמונה בצדקת הדרך, מתוך ניתוח נכון של יכולות האויב והעמדת פתרון מעשי בהתאם ומתוך דבקות במשימה לאור המטרה – "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א', פרק י"ז).

 

נלך בדרך שהורה לנו דוד המלך, נתקן את חטא העגל, חטא הדמיון, המתעתע והפחד המשתק. נלך בדרכו של משה רבנו, שראה את העם בנפילתו, ונלחם ארבעים יום על מנת להרימם ולהחזירם למקומם הראוי להם, מתוך אמונה באור הגנוז שבהם.

נתגבר על החששות והפחדים, הפרטיים והלאומיים. נאמין בצדקת דרכנו באמונה שלמה.

 

עם שאינו נלחם על חירותו, אינו ראוי לה.

ראויים חיילינו האהובים לחירות היקרה לה זכינו במדינתנו, מדינת ישראל. באחווה ורעות נמשיך יחדיו את המשימה, ונזכור שעם הנלחם על חירותו, אכן ראוי לה!

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square