• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon
העדר קודם הווייה

 

הימים ימי מַעֲבַר עמוקים. הסתיימו ארבעים שנות מדבר. מתקרבים לארץ. עוברים אט אט מהנהגת הנס להנהגת הטבע, מתחלפת מנהיגות. ביטויים שונים לכך בפרשתנו: מות מרים ואהרון. באר המים הנסית פוסקת. צריך לדבר אל הסלע ולא להכות בו. משה ואהרון לא ייכנסו לארץ. התחלת מלחמות טבעיות. פתאום מרגישים שהמן השמימי הוא לחם קלוקל, ועוד.

לא לחינם תקופות מעבר הן משבר המעורר חששות וקשיים. זאת משום שהמצב אליו התרגלנו נעדר. המצב הקודם מת. צריך להתהוות משהו אחר בחיים; בנפשות, במחשבות, באומה כולה.

עם זאת, אנחנו אופטימיים כרוניים. בבריאה האלוקית, ההעדר תמיד קודם להווייה. תהליך כואב, אך דווקא ממנו צומחת התחדשות, חיים שלמים יותר. אין דרך אחרת.

זו המשמעות של פתיחת הפרשה במצוות פרה אדומה. מצווה זו מבטאת, שמוות זה לא סוף העולם. ניתן להתגבר על המוות. אנחנו מאמינים בתחיית המתים כהשקפת עולם. אפשר להיטהר מטומאת מת. אפשר לצמוח מהמוות. גם מלאך המוות עובד אצל הקב"ה שהוא מלך חפץ בחיים. הקב"ה הוא מלך ממית ומחיה, מצמיח הוויה מההעדר. הפרידה הכואבת מתקופת המדבר השמימית, טומנת בגניזה תקווה להתהוות קומה חדשה, שלמות שאין למעלה ממנה, גוי אחד בארץ. גם אם זה יתממש באלפי דור, התקווה איתנה בקרבנו, ואני נסוכים באופטימיות.

"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", על זאת דרש רבי מאיר: "והנה טוב מוות" (בראשית רבה ט). מבהיל ומפעים כאחד.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square