קצר ולעניין לפרשה

אלול

 

המשנה ברורה מביא שלושה מקורות למשמעות תקופת חודש אלול.

 

הראשונה היסטורית:"ומה שנהגו מראש חודש, שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה, משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה והוי עת רצון".

מקור שני נלמד מרמז בפסוק: "ואיכא אסמכתא מקרא: 'אני לדודי ודודי לי', ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות עולה מ', כנגד ארבעים יום מראש חודש אלול עד יוה"כ. כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה".

ואף המקור השלישי נלמד מרמז בפסוק נוסף:"ועוד סמך מקרא: 'ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך', ראשי תיבות אלול".

 

ונראה כי מקום יש להעמיק במקורות אלה, ובהשלמתם זה את זה. מדרגה ראשונה של חודש אלול: יראה. "אלול!" - היא מילה בראש ובראשונה מרטיטה. בבתי מדרש ובעם ישראל בכלל, לאורך דורות, קיבלה המילה 'אלול' קונוטציה מוסרית. בימים אלה, אם נכשל מישהו בלשון הרע למשל, מספיק לומר לו 'אלול!' - והכוונה מובנת, והוא מייד מתעורר לתשובה ולתיקון. משמעות זו נלמדת מההקשר ההיסטורי. לאחר הזעזוע הנורא של חטא העגל, הימים הקריטיים המכריעים את גורל הופעת התורה בעולם, הם ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. ימים הרי גורל לבריאה כולה. וכשם שזה היה כך באותה שנה, כך בכל שנה ושנה, זוהי תכונת הזמן של ימים אלו. ימים אלה מחייבים טהרת עמידה לפני ה'. ימים של זיכוך. התביעה העצומה לעמוד נוכח פני ה' בטהרה, להיות ראויים לדבר ה' בלי הגבלות ובלי ציורים מטושטשים ושיתופים של כוחות אחרים בנפש. זו העבודה היסודית הראשונה של ימים אלה, עבודה גדולה של התנקות. זהו הפשט הבסיסי הגלוי. אך הרמז הראשון מעורר ליותר מכך. מתוך היראה הקודמת, אנו מגיעים לאהבה. "אני לדודי ודודי לי". הדוד הוא אוהב. הכול מתחיל מאתנו, ממדרגת עבודת ה' שלנו. יראת ה' אינה עומדת במקום. היא קושרת, מרוממת, ושואבת כלפי מעלה. מתוך היראה אנו צומחים לאהבה: "אני לדודי" - זו מדרגה נפלאה, כביטוי של קרבת ה' שלנו. ואהבה זו הנה הדדית, בדיוק כפי שהמשנה ברורה ביטא זאת: " כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה".

 

ואמנם יש יותר מכך: רמז של תורה איננו 'וורט'. התורה נדרשת ברמזים, והרמזים הם קצה חוט אל התוכן האלוקי העליון. הרמז הבא הוא: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך". האהבה של "אני לדודי", היא עדיין מדרגה אישית. כאן, מילת הלב - כלומר: החיוניות הפנימית הטבעית - הופכת להיות כוח המעורר ומדביק אף אחרים. כאן התשובה הופכת להיות אור סוחף המקרין על החברה והסביבה כולה. ההקרנה היא בראש ובראשונה על הסביבה הקרובה, על הבית: 'ואת לבב זרעך'. אמנם אם נדייק נראה, כי עיקר הרמז של אלול נמצא במילים "את לבבך ואת לבב". הלב המרומם המלא חום חיים רוחניים טהורים, סוחף אחריו לבבות רבים בלא גבולות, "ואת לבב", בלא כתובת מוגבלת. זהו הכוח של ימים אלה. יראת ה', אהבתו, ומתוך כך הקולות הפנימיים המהדהדים בתוכנו הולכים ומאירים בכל סביבותינו, לפעול על החברה, על האומה כולה, לרוממם, לטהרם, ולהאיר את הלבבות הרבים הכמהים ומלאי צימאון עצום לאור ה'.

 

חודש טוב ושנה טובה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square
  • White Facebook Icon
  • White YouTube Icon