• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

קצר ולעניין לפרשה

 

משואה לעצמאות

 

מיקום פרשתנו מעורר שאלה פשוטה, מדוע הדרכת כניסת הכהן לקודש הקודשים ביום כיפור ב'אחרי מות' אינה סמוכה למות נדב ואביהו בפרשת שמיני, והתאחרה עד לכאן? ניתן לבאר, שקודש הקודשים הוא מקום נשגב חיובי. התורה אינה רוצה שהכניסה אליו תהיה מתוך יראת מוות, אלא מיראת רוממות. קודש הקודשים הוא מקום אלוקי אליו הכהן הגדול כשליח של כל ישראל צריך להיכנס בכל הרוממות האלוקית של שליחותו, ולהיות בשיא שלמות כוחותיו האיתנים מכוח הדרכתה המדויקת של התורה. לכן נדרשת ההפסקה: 'אחרי מות'! לאחר זמן מה מאותו אסון, כדי שיתברר באיזה מעמד נפש מדויק ניתן להיכנס לקודש הקודשים.זה נוגע גם לסדר המועדים בתקופה זו. מיום השואה, דרך יום הזיכרון ליום העצמאות. יש הרואים את השואה כבסיסה של מדינת ישראל. זו מחשבה קשה ובעייתית, בה המנוע של מדינת ישראל הוא חלילה שלילי: הפחד הקיומי. תודעת השואה היא חשובה מאוד, אך לא כדי שנחיה במדינה מתוך אימה ממנה. השואה צריכה ליצור יראת רוממות כלפי משמעות חיינו במדינת ישראל. נוראותה של השואה מחייבת אותנו מאוד מבחינה חיובית אידיאלית. הצורך שלנו לחיות בארץ הוא מקיף את החיים כולם בכל שיעור קומתם, ונוגע לשורשי המהות ההיסטוריים שלנו במובן הכי מקורי וחיובי שלהם. אי אפשר לחיות בארץ בשטחיות אחרי השואה. השואה מחדדת, שחיינו במדינה הם ביראת קודש קודשים. ה'פלא יועץ' אומר שלחיות בארץ ישראל זה כמו להיות ביום כיפור כל השנה כולה. ארץ ישראל היא קודש קודשים. ועצמאותנו תיבנה בשלמותה ביראת רוממות חיינו הישראליים האלוקיים הנוקבים עד התהום. 'ארץ ציון וירושלים', הציונות לאור יראת השלמות העליונה.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square