• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

בס"ד

אתה לא צבוע!!!

חיילים יקרים ואהובים

 

ברוך השם, קמעא קמעא רואים בעיניים את גאולתם של ישראל קדושים. מפקדים וחיילים מתחילים להתחבר לחבורות קודש בתוך הצבא וגם כשהם יוצאים הביתה. מדובר על עשרות מפקדים וחיילים שמרגישים שליחות אלוקית לעטוף את עצמם ואת הסובבים אותם במערכת שלמה של אהבת תורה ויראת שמים בכל מקום שהם נמצאים. בשבת האחרונה זכינו להיות בשבת קודש עם חיילי התותחנים בבסיס "שיבטה". ברוך השם היתה שבת פשוט נפלאה. אחד המפקדים, בוגר ישיבת הסדר ביקש לדבר איתי שיחה אישית וסיפר: אני כבר כמעט שנה וחצי בצבא-חתמתי עוד כמה חודשים כדי להיות גם מפקד.עוד מעט אני חוזר לישיבה וממש אין לי מוטיבציה ללמוד תורה כל היום. אמנם הייתי במסגרת של ההסדר כמעט כל השירות הצבאי, אבל גם עכשיו בתפקיד וגם קודם לכן פשוט הרגשתי צבוע! בטירונות הכל היה נפלא: תפילות, ברכות, שבתות, לימוד תורה. באימון מתקדם עם העומס של הפקודות והמשימות התחילה ירידה קלה: תפילות יותר מקוצרות, ברכות בחטף או שלפעמים קצת שוכחים ,שבתות-בעיקר ארוחות ושינה, הרבה פחות לימוד תורה. בקו, זה התחיל ממש להציק לי: אתה יודע איך זה, בשבת אתה כותב כי אתה צריך וחייב למלא יומן מבצעים, אתה מדבר בקשר, עולה לסיור של 8 שעות בגיזרה, אתה חוזר מהסיור ומת מעייפות. שחרית-מה זה?! 20 דקות כולל מוסף וקידוש, מנחה ביחיד, ערבית-יום כן, יום לא-לפעמים זה מוצדק כי אנחנו באמת בפעילות מבצעית, ולפעמים סתם. כבר אין לי כח להיות צבוע, כאילו אני משחק עם הקב"ה איך שבא לי. ועכשיו, בתפקיד שלי בתור מפקד, אני באמת בקושי ישן, לחץ מטורף, הקצין שלי עכשיו עזב, ובפועל אני גם מפקד וגם ממלא את מקומו. ועכשיו, שחרית ביחיד-10 דקות והגזמתי. מנחה וערבית-יומיים לא, יום כן. שבתות-כל הזמן זמין בפלאפון-אני בכוננות-לפעמים זה באמת מבצעי, אבל לפעמים מתקשרים אלי בשביל אוכל לעמדות. מתי פעם אחרונה קמתי לתפילת שחרית במניין בשבת בבוקר?? אולי לפני חודש וחצי. התפקיד הזה פשוט גומר עלי, ובגלל זה אני גם לא רוצה להמשיך. מנסים ללחוץ עלי לצאת לקצינים, אבל אני פשוט גמור נפשית ורוחנית. מרגיש צבוע לגמרי-איפה הטירונות-דחפתי את כל החבר'ה לתפילות, הרמתי בזמירות שבת את כל הסוללה, הייתי גבאי, קראתי בתורה-הרגשתי נפלא. והיום, אני נלחם על השבת שלי-אני לא מחלל שבת, חס ושלום, אבל כל הזמן פלאפון וקשר וכשצריך הקפצות וסיורים וכתיבה, וקשה לי עם זה ממש שהחיילים הדתיים פוגשים מפקד סמרטוט מבחינה רוחנית. הם לא רואים אותי איתם במניינים, הם יודעים שאני מפקד מקצוען, אבל מבחינת יראת שמים, לא נראה לי שסומכים עלי יותר מדי ובצדק. אתה יודע אחי, אני גם רוצה להתחתן-מי תרצה אותי? ועכשיו לחזור לישיבה?! ממש אין לי מוטיבציה. נראה לי שאני לא ראוי וגם לא מסוגל ללמוד תורה יום שלם. בקיצור: אני קרוע. תודה רבה שאתה מקשיב לי, אשמח לעצות!

ברוך השם שנתן לי סבלנות לשמוע את ההסדרניק הצדיק הזה עד הסוף. היהודי פשוט קודש קודשים, כולו מסירות נפש, מלא ביראת שמים. כמה שזה מפריע לו, שלמרות שהוא ממש בגדר של "עוסק במצווה פטור מן המצווה"- כל כך כואב לו על כל "חילול שבת" לשם שמים ועל כל תפילה שהוא מפספס או מקצר ועל כל שכחה של ברכה, פשוט פלא פלאים. אז בחסד השם יתברך עניתי לו: אחי אהובי, אתה יודע מה הבעיה העיקרית שלך ושל עוד מאות ואלפי חיילים??? אתה ואתם לא באמת מאמינים  שהעשייה הצבאית זה ממש עבודת השם יתברך וזאת מצווה ששקולה כנגד כל המצווה, ואתם לא באמת מאמינים שזה ציווי אלוקי ושליחות אלוקית ואתם בצוותא עם הבורא ברוך הוא בכל כתיבה בשבת ביומן מבצעים ואתם בצוותא עם הבורא ברוך הוא בכל תפילה ביחיד כשאין ברירה, ובכל תפילת ערבית שלא יכולתם להתפלל כי באמת הייתם באמצע פעילות מבצעית שוחקת של לילות וימים, ואתם לא באמת מאמינים שלהניח תפילין בצהריים כי לא ישנתם כל הלילה ועוד שעה אתם עולים עוד פעם לעוד שמירה ואחר כך בערב מתארגנים לעוד מארב או לעוד סיור, ובין לבין גם אתם צריכים לחטוף קצת אוכל כדי לחיות, אתם בסוף בני אדם, ולפעמים גם נדחפת איזו תורנות מטבח או משימה אחרת...

אני אומר לך ולכם: אם לא תתחילו להפנים שהעשייה הצבאית היא קודש קודשים ובפקודה מקודקוד עולם אתם מצווים לפעמים לחלל שבת, להתפלל ביחיד, לוותר על הלימוד הקבוע וללמוד יותר טוב את המפה של הניווט ואת כל מה שצריך להכין לפעילות המבצעית, ואתם מצווים לפעמים לותר על תפילה ואתם מצווים גם לנוח ולאכול כדי לא להתמוטט. אם לא תפנימו את זה, כולכם, אבל כולכם תמשיכו להרגיש חולשה רוחנית בצבא ולהרגיש צבועים, וכולכם תמשיכו להרגיש רחוקים מהשם יתברך ובלי כוחות לצאת לקצינים ובלי כוחות לחזור לישיבה ללמוד תורה.

כן אחים אהובים. "בתוך עמי אנכי יושב" ואני יודע שמהר מאד, יותר מדי מהר, זה הופך להיות כבר הרגל רע, ואתה כבר מתחיל לא לקום ולא להתפלל ולא בדיוק לשמור שבת קלה כבחמורה, ומתחיל לחפש את כל הקולות שבעולם, ולאט לאט גם בשבתות מחוץ לצבא אתה מתחיל לזייף בתפילות במניין, בברכות וביחס לשבת, אבל כל זה לא היה קורה אם אתה ומאות ואלפי החברים שלכם הייתם מבינים שאת רוב הדברים שאתם עושים במסירות נפש-זה בדיוק מה שהשם יתברך מצווה אתכם לעשות. כי אם הייתם מפנימים את זה, אז הייתם מרגישים עם השם יתברך ובצוותא איתו כל היום ממש-בשמירות, בסיורים, בכתיבה בשבת, בתפילות ביחיד ובלי התפילות ובשבתות לחצאין, ולא הייתם מרגישים צבועים!!!

הייתם מרגישים בטוחים בהשם יתברך וממש שמחים בעבודתו, והייתם זוכרים כל הזמן שאתם סך הכל צריכים לשים לב ולדקדק בהלכה ולהיות בקשר עם הרבנים, ולהתאמץ להיות אמיתיים וישרים ולבחון כל מקרה לגופו-מתי באמת אתם פטורים במצווה כי אתם באמת עסוקים במצווה ומתי זה באמת רק חולשה.

ומי שזוכה להיות בוודאות שכל העשייה הצבאית שלו זה קודש קודשים של מסירות נפש 24/7 לטובת הכלל-הוא לא מרגיש צבוע!!! הוא מרגיש טהור!!! וכל אחת מתפללת להשם יתברך להתחתן עם מישהו טהור ועובד השם יתברך במסירות נפש, ואז אפשר באמת להמשיך מתוך יראת שמים טהורה לחתום עוד קצת ולצאת לקצינים או לחזור לישיבה וללמוד תורה באתה מסירות נפש טהורה בשם כל ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square