• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

 

פרשת במדבר - למהות המִפְקָד

 

בשעה טובה מתחילים אנו השבת את ספר במדבר, המכונה גם בפי חז"ל 'חומש הפקודים'[1], על שם המניינים שיש בו. המניין הראשון בפרשתנו, בא' באייר, בשנה השנייה ליציאת מצרים, והמניין השני, בפרשת פנחס, בשנת הארבעים, בתום תקופת המדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. הנצי"ב בפתיחתו לספר, מתעכב על פשר שֵם זה, מדוע ספר במדבר נקרא דווקא על שם הפקודים? הרי יש נושאים חשובים רבים בספר? מסביר הנצי"ב, שמאחרי המניינים הללו וההבדלים שביניהם, מסתתר כל עניינו של ספר במדבר, שהוא מהלך המעבר בין ההנהגה הניסית שבמדבר, לבין ההנהגה הטבעית שבחיי ארץ ישראל. המתבונן ישים לב, שבפרטי המניינים הללו יש הבדלים מסוימים, ומהות ההבדלים נובעת מההבדל העקרוני שבין שתי התקופות ההיסטוריות הללו.

עיקרון זה של הנצי"ב, נוגע במהותן של המִפקדים בתורה. אם נשים לב, מבחינה לשונית, כאשר התורה עוסקת בהתפקדות בני ישראל, היא מקפידה מאוד להשתמש בשני ביטויי לשון מרכזיים: 'פקידה' ו'נשיאת ראש'. כפי שמופיע בתחילת פרשתנו: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן".

ישנן עוד מילים נרדפות בשפה העברית, היכולות לבטא את מעשה המפקד, אך ניכר מאוד שהתורה מקפידה שלא להשתמש בהן, כמו: מניין, מידה וספירה.

אף להיפך מכך - בפתיחת ההפטרה של הפרשה, יש שלילה של ה'מידה' וה'ספירה': "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי"[2], וכן  בתפילת שלמה בתחילת מלכותו, שלילת ה'מניין' וה'ספירה' מבני ישראל: "וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרב"[3].

וכאן המקום לברר, מה ההבדל המהותי, בין ספירה, מניין, ומדידה; לבין פקידה ונשיאת ראש? הרי אלו סך הכל מילים נרדפות בשפה העברית?

אמנם בעומק העניין ההבדל הוא יסודי, וזה עניין הנוגע מאוד למהות הפרשה שלנו.

'פקידה', איננה ספירה כמותית. ספירה כמותית היא עניין מטריאליסטי. פקידה היא מלשון תפקיד. 'נשיאת ראש' מבליטה את האיכות הרוחנית. חלילה להתייחס לעם ישראל כפונקציה חומרית. אומה שהיא "בְּנֵי אֵל חָי"[4], לא ניתן לכַּמֵת אותה. מסיבה זו, מניין האומה הישראלית הוא מעשה מאוד רגיש. דוד המלך נענש על כך שמנה את עם ישראל שלא בדרך הנכונה: "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה... וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ"[5]. לספור את עם ישראל זה מורכב ומסוכן[6], מפני שספירה היא  צורת התייחסות[7].

נשיאה ופקידה, לעומת מדידה וספירה, הם ביטוי איכותי, בֵּרור התפקיד, הערך, המעלה האידיאלית. ואכן בעיון בפסוקים ובפרטי המניין שבפרשתנו, מאוד בולט הדבר, שאין כאן ספירה כמותית, אלא יש כאן יצירה אורגנית של כלל ישראל, בניין המיקום האידיאלי, המיקום הרוחני, המעלה והתפקיד של כל קבוצה ושל כל פרט באורגן האלוקי של כלל ישראל. האומה הישראלית היא לגיונו של מלך, ישראל הם צבאות ה'[8]. בלגיונו של מלך, לכל קבוצה, לכל יחיד, יש תפקיד אידיאלי מדויק. רק בנשיאת הראש של כל אחד, בידיעת כל פרט את מקומו ואת תפקידו המדויק, יופיע כבוד המלכות - תשרה השכינה[9].

בכלל ישראל תפקידים שונים. כל שבט על דגלו. שבט לוי צריך מפקד בפני עצמו, מפני שיש להם תפקיד מיוחד, כפי שמדויק בפסוק: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ". בתוך שבט לוי יש את גרשון, את קהת, את מררי, כל אחד עם תכונתו ותפקידו המיוחדים. יש לב, יש אברים, יש אברים שהנשמה תלויה בהם ויש אברים שאין ההנשמה תלויה בהם. יש את אלעזר ויש את איתמר, בני אהרון. כל אחד עם משימתו המדויקת באורגניזם הכלל ישראלי.

כאשר סופרים את עם ישראל, אזי הם "לֹא עַמִּי", אך הפקידה ונשיאת הראש, מוציאות אל הפועל את חיבתן של ישראל לפני המקום. "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם". זוהי פקידה היוצרת אורגן אלוקי חי. כך מתגבשת האומה הישראלית בדרך ממצרים לירושלים, התגבשות אשר יש לה ביטוי מהותי במפקד, אך המתחוללת בעצם כל הזמן לאורך כל התקופה הפלאית שבמדבר.

"כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"[10].

 

 

_______

[1] סוטה לו

[2] הושע פרק ב

[3] מלכים א ג

[4] הושע שם

[5] שמואל ב פרק כד

[6] לא כאן המקום להיכנס לדיון על מה בדיוק הייתה הבעיה במניין של דוד

[7] כך יש להעמיק גם במשמעותה של ספירת העומר כמעשה של קדושה המוטל על כל אדם בישראל (עי אור החיים הקדוש ויקרא כג טו)

[8] בנצי"ב בתחילת הפרשה: "דתכלית המנין אז וכל זה הדבור לא היה כי אם משום שהיה במדבר סיני. והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת ולא היה אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה. ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו. כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו.

[9] הנצי"ב אף אומר שמספר ששים רבוא החוזר על עצמו במניינים השונים היה מכוון, ואף שהיו יותר לא צרפום למניין, משום שהמטרה היא השראת השכינה ולא לדעת כמה אנשים יש: "והי' במנין הראשון שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים ונקבע ע"ז הסך השראת השכינה והי' ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפי' נעשו עוד הרבה בני עשרים מכ"מ לא נכנסו לצבא להמנות" (העמק דבר במדבר א א).

[10] ירמיהו ב'

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square