• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

על מה אנו בוכים?

 

ימים אלו הם ימי צער לעם ישראל. משנכנס אב ממעטין בשמחה. מסופר על החת"ס שבסעודה מפסקת היה יושב על הקרקע אוכל ובוכה עד שהכוס היתה מתמלאת מדמעותיו. אח"כ היה שותה את כוס הדמעות לקיים מה שנאמר "האכלתם לחם דמעה ותשקימו בדמעות שליש". תלמידי הרצי"ה זצ"ל מספרים שבט' באב היה בוכה בכי תמרורים מתחילת הצום ועד סופו.

על מה הבכי ? בודאי לא העצים האבנים והזהב של ביהמ"ק "מזמור לאסף באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך" וכי מזמור היה לו לומר, אינו אלא בכיה. אלא כך אמר אסף "לא יפה עשה הקב"ה שהפיג את חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו"?! (מדרש שוחר טוב תהילים עט') שאלה זו מתחדדת עם חזרתנו לארץ קדשנו. אנו חיים במציאות חיים משונה אומרים הלל בברכה ביום העצמאות ומתאבלים בט' באב. למה להתאבל? הרי עם ישראל בארצו, יש לנו ב"ה ממשלה וצבא, התיישבות וישיבות, אמנם ודאי לא הכל מתוקן, אבל חורבן ?! אכן ישנם אנשים המציעים לבטל את תפילת נחם המוסיפים בט' באב. "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה מבלי בניה היא יושבת" ירושלים שוממה?! הרי בתיה בנויים ותושביה ב"ה עשירים! העיר בזויה?! חנויות לרוב מלאות כל טוב! מבלי בניה היא יושבת?!  הקניונים והאצטדיונים מלאים עד אפס מקום! אמנם ביהמ"ק לא בנוי עדיין אבל רק זה חסר וכל השאר ישנו.

כדי להבין צריך להעמיק חקר. החיים של עם ישראל כפי שהם מוכרים לנו היום אינם דומים כלל לחיים שלנו כשמקדש על מכונו. אנו מכירים היום את היהדות בתור דת המטילה עלינו עול מצוות. אך באמת היהדות אינה דת. היהדות היא חיים. ביהמ"ק נקרא בית חיינו, חיים שביהמ"ק הוא מרכזם, הוא הלב המזרים חיים, הם חיים אחרים לגמרי. בחיים כאלו המצוות אינם עול אלא הם פעימות חיים הממלאות את החיים בהרגשה ממשית והכרה ממשית בעוז ובשמחה. עבודת ד' בביהמ"ק 'נויו של עולם' כללה בתוכה את כל כוחות החיים הממשיים, היופי האסתטי, העלאת כוחות החיים הנמוכים שהסתבכו בחטאים (חטאת, עולה, אשמות) והשבתם אל שורשם האלוקי הטהור. הצימאון האדיר והאצילי של הנפש להדבק באל –חי התבטאה בשירת הלויים ועד המדרגה העליונה של נביאים החיים בתוכנו והמדריכים אותנו, וחכמי הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית בביהמ"ק שמשם יוצאת הוראה לכל ישראל. הגמרא מספרת לנו "יונה מעולי רגלים היה" אחרי שהכין את עצמו שנים בלימוד תורה ועבודת המידות זכה לנבואה בשמחת הרגל כשבא לראות פני ד' במקדש. המשנה באבות (י'ה') מונה עשרה ניסים קבועים שהיו בביהמ"ק. מפגש עם חיים אציליים כאלו של אומה שלמה מברר לנו מי הוא עם ישראל באמת וכמה אנחנו חסרים ורחוקים היום.

מסופר על הבעש"ט שהזדמן לפונדק ושמע שבעלי הבית היהודים בוכים בגלל שהמשיח קרב לבא... התלוננו לבעש"ט שכשהמשיח יבוא כבר לא יהיו גויים שיכורים והרי כל פרנסתם ממכירת בירה לגויים ופרנסה מאין... הרגיעם הבעש"ט שאחרי שיבוא המשיח תהיה להם יותר פרנסה והדבר הניח את דעתם.

כותב הרב בהקדמתו ל'מוסר אביך' : "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל...וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה... שודאי אין הכוונה הרצויה בתפילת ברכת גאל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות... ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפילה היא דווקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר."

אכן מי שכאב הגלות שלו הוא על צרות הפרנסה ועל צרותיו הפרטיות בגלות מבחינתו הוא מרגיש בדורנו שמשיח כבר בא, ששום דבר לא חסר לו.

אבל למעמיקים הלומדים את ספר הכוזרי 'שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו' (כדברי הגר"א) ופוגשים בו את עם ישראל לפי מה שאנחנו ראויים להיות "ישראל בני מלכים" "ממלכת כהנים וגויקדוש", למעמיקים בספר 'נצח ישראל' למהר"ל וספר האורות לרב זצ"ל - יודעים הם לחוש את גודל החסרון ,להתגעגע למצב השלם , לזעוק מקירות הלב ולאמץ את כל כוחות החיים לתקן את חילול השם הנורא. וכך כותב הרב (קובץ ו' , רי') : "אבל מיום שחרב ביהמ"ק מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו וכנסת ישאל נדדה מארצה נתפזרה בין הגויים...

נשמת העולם כהה. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברתיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה.

גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצוניים יכולים לשמוח להרנין ולזמר, בבתי בראי (בבתים החיצוניים) עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצוניים"...

יש הבדל בין העומד בחוץ בתרבות הנכרית הוא באמת לא מרגיש שום חסרון. בסה"כ החיים שלו טובים. יש לו בית וכסף, תרבות וספורט וגם איזה דף יומי לקינוח... אבל המתבונן מתוך ביהמ"ד בעיניים פנימיות הוא חש את החסרון הנורא. הוא יודע שעיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיות. אדם כזה, שמחתו ביום העצמאות היא לא בגלל שכבר תשעים ותשע אחוז יש לנו ורק ביהמ"ק חסר, אלא בגלל שהוא יודע שהמעט שזכינו לו שהוא הרבה מאד ביחס לגלות הנוראה, הוא קצה הקרחון של התעוררות פנימית בנשמת האומה לקראת גאולתה שתתגלה בשלמות. אין הוא שמח על המציאות החיצונית מצד עצמה אלא מצד מה שהיא מעידה על שינוי פנימי.

כותב הרב (קובץ ז, קמו') : "יודעת היא כנסת ישראל בידיעה פנימית ברורה...שכל מה שהעולם והאנושות מתקדמים מעת אשר נפל נזרה משעה שחרב בית קדש ונוטל כבוד מבית חייה איננו כי אם התקדמות חיצונית טכנית דבר שאין לו באמת עמדה"...

מי שמכיר את התוך של החיים הישראליים האמיתיים יודע שהעיקר חסר מהספר. אמנם הגוף נמצא אבל הלב המזרים חיים איננו. התרבות השלטת היא תרבות שקר של חול וטומאה של קניינים חיצוניים, תאוות ורייטינג והתרבות הישראלית המקורית נדחקת הצידה. אותם חיים ישראליים אדירים בקודש נתפשים כדבר פרימיטיבי שאבד עליו הקלח ואילו מרצה שלועג לתנ"ך ולחז"ל נחשב נאור ומתקדם...

אכן ישנם אנשים שלא מתפתים ומתעוורים משכרון המציאות החיצונית. הם שייכים לבתי גוואי (בתים הפנימיים) הם חיים חיי אמת פנימיים רחוקים מאד משאון החיים החיצוניים על כל שכרון תאוותיהם. ישנם צדיקים "נבוני לבב הקמים בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה הם בוכים ומבכים... יודעים הם שכל הצרות והחשכים כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה"... (אורות המלחמה, י')

אשרי מי שנוטל עול זה על שכמו. אשרי מי שמצטער בצער השכינה. אשרי מי שיודע ששורש כל החסרונות הוא "על עזבם את תורתי" ומתוך כך דבק בתורה ובמצוותיה כדי להקים שכינתא מעפרא. לזקוף את קומתנו הלאומית ולהחזיר את התורה למקומה הראוי. זו המשימה המוטלת עלינו בענווה לפעול עם א-ל. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה. התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי ! אורי! עורי עורי שיר דברי כבוד ד' עליך נגלה.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square