• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

קצר ולעניין לפרשה

 בס"ד

פרשת בא
עם תלוש? עם נורמטיבי?

אחד המניעים לאנטישמיות לאורך הדורות, היה ציור היהודים כעם תלוש, מנותק, עוסק בתחומים לא ריאליים, מתלבש מוזר, עוסק במקצועות מפוקפקים, חי בבועה. בקיצר: מוזר.
לא שאנו באים להצדיק חלילה אנטישמיות, אבל יש בזה משהו. הרבה פעמים אנחנו רוצים לטעון שאנחנו רגילים, טבעיים, נורמטיביים, כמו כולם. אבל זה לא בדיוק כך.
זה מאוד בולט בפרשתנו. לכאורה מתחולל כאן סיפור כל כך יפה ומרגש של עם היוצא לחירות, כל כך דרמטי, אנושי, ונוגע ללב. אבל איכשהו התורה מייבשת את ההצגה.
כאילו מישהו מטפס על פסגות הרים מקסימות בנופן וביופיין המהמם והמטריף חושים, ולפתע הוא מוציא גמרא, מתעלם מהכל, ומתחיל ללמוד סוגיה במסכת בבא מציעא. פוףףףףף.
זו התחושה בפרשה. נמצאים בדרמה המרתקת של יציאת מצרים, שיא המתח, ואז בתפנית חדה, יובש תורני: "החודש הזה לכם", "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך". לימוד, חוקים, מצוות, פרטים, הלכות.. לאן נעלמו המרחבים?
אבל באמת זהו לימוד גדול המצריך התבוננות. החירות שלנו היא שונה. אנחנו לא 'עם טבעי' במובן הרגיל. 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', זו אינה קלישאה. חירותנו איננה מיוסדת על ערכים אנושיים טבעיים, היא מיוסדת על הערכים האלוהיים. זה משהו אחר. וזה כל כך טבעי ויקר לנו, ותוך כדי יציאת מצרים אנחנו יוצאים עִם ה', עִם אהבת האידיאלים האלוהיים, עִם יעדים שמימיים, אופקים וחלומות לעילוי עולם, משוחררים לחלוטין מהתרבות המצרית, נישאים על כנפי נשרים למסע עצום של נצח בעולם הזה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square