• White Facebook Icon
  • White YouTube Icon

קצר ולעניין לפרשה

 בס"ד

פרשת תצווה
והיה המשכן אחד

פרשות תרומה-תצווה הן הציווי להקמת המשכן. בסקירה כללית יש בַּציווי סדר מדויק של מבנה המשכן: מהפְּנים, החוצה. מתחיל בארון, יוצא מקודש הקודשים לקודש: השולחן, והמנורה, יריעות המשכן עצמו, אחר כך המזבח החיצון וחצר המשכן. בפרשת תצווה כבר עוברים לעובדי המשכן, הכוהנים, בגדיהם וחניכתם בקרבן המילואים. בכל הסדר המדויק הזה, יש פרט אחד יוצא דופן המופיע רק בסוף פרשת תצווה: מזבח הקטורת/הזהב. מזבח הקטורת ממוקם בתוך הקודש, ולמרות זאת, כאילו דילגו עליו, והשאירו אותו ממש לסוף המסכת של שתי הפרשות. מדוע? ומה זה אומר לנו? 
ברור שיש כאן סוד עמוק. מחשבות מרמיזותיה של התורה עצמה. 
יש תכלית כוללת למשכן. המשכן הוא כנגד כל הבריאה, ויש בו מרכיבים שונים ומנוגדים: קודש קודשים, קודש, חול. חכמה ועושר. שכל ורגש. שמיים וארץ. למעלה למטה. כלל ופרטים. ארבע קרנות. ועוד צדדים רבים.

מזבח הקטורת מאחד את המשכן. קטורת בארמית הוא 'קיטרא', כלומר: קשר. לקטורת יש סגולה של חיבור אלוקי. הקטורת עצמה מכילה את החלבנה שריחה רע, ובכל זאת כשהיא מצטרפת לכלל, היא חלק מיצירת ריח הניחוח האלוקי. לא לחינם במזבח הקטורת יש כפרה מאחדת 'אַחַת בַּשָנָה' ביום כיפור, רק בה מתאחדים הפר והשעיר, המתינות והתסיסה, הדרום, הצפון המזרח והמערב. אחת בשנה, ביום האלוקי, בנשמת השנה כולה, יום הקטורת, למעלה מהזמן, מהמקום, ומהטבע האנושי. 'וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד'. ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, ועולמו אחד. 
שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותבנהו מהרה ותגדל כבודו.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

‎בית מדרש

וירטואלי

Follow Us
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square